הזכות לחינוך: קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית

כמעט שני עשורים לאחר המהפכה החוקתית נקבע בבג"ץ טבקה כי הזכות לחינוך היא זכות חוקתית השלובה בזכות לכבוד. המאמר עומד על תהליכי התפתחותם של ההסדרים המרכזיים שעיצבו את הזכות לחינוך בישראל בשני העשורים האחרונים, במטרה לבחון אם וכיצד שיקף פסק-הדין בבג"ץ טבקה את המגמות המאפיינות את מדיניות החינוך. הדיון מחולק לארבעה יסודות של הזכות לחינוך, על-פי מסגרת נורמטיבית המבוססת על ההגדרה שניתנה לזכות זו על-ידי ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות: הזכות לחינוך זמין, המחייבת את קיומם של מוסדות חינוך ותוכניות חינוכיות מתפקדים ובכמות מספקת במסגרת החינוך הציבורי, וכן את אישור הפעלתם של מוסדות חינוך פרטיים; הזכות לגישה שווה לחינוך, המתייחסת לאיסור הפליה בחינוך ולנגישות פיזית וכלכלית של שירותי חינוך; הזכות לחינוך מתקבל על הדעת, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת האופן שבו הוא מועבר; והזכות לחינוך המותאם לצרכים תרבותיים, ליכולות לימודיות ולהעדפותיהם של הילדים. מן המאמר עולה כי חלק מן ההסדרים הרחיבו את הזכות לחינוך, אם כי לעיתים באופן איטי והדרגתי. הסדרים אחרים צמצמו את הזכות לחינוך, בעיקר בשל כוחות מגזריים שהובילו את תהליכי ההסדרה. בקטגוריית-ביניים נמצאים הסדרים אשר מבטאים הכרה בזכות לחינוך, אך האופנים שבהם הם עוצבו ויושמו הגבילו ואף איינו את משמעותם. יש גם הסדרים המבטאים "תנועת מטוטלת" בין קווי מדיניות שונים. כן ניכר כי מימוש הזכות לחינוך, על כל יסודותיה, אינו שוויוני, וכי רבדיו השונים של אי-השוויון בחינוך משתלבים זה בזה ומעצימים את השפעתו. לנוכח האמור לעיל דומה כי ההכרה בזכות לחינוך כזכות חוקתית לא שיקפה שינויים מהותיים במדיניות החינוך. ספק אם יהיה בה כדי להשפיע בעתיד על מימוש הזכות לחינוך ללא תמורות במקומו של החינוך בסדרי העדיפויות הפוליטיים. (מתוך המאמר)