על הדרכה דינמית בדגש בין-סובייקטיבי

הרחבת התיאוריה על הדרכה פסיכואנליטית והעשרתה אינה מקבילה לזו של התיאוריה על הטיפול הפסיכואנליטי. ההדרכה הפסיכודינמית נשארה במשך השנים באופן בסיסי עם אותו מבנה, בו-בזמן שהתיאוריה הפסיכואנליטית הופכת להיות יותר בין-אישית, גמישה, פתוחה, פלורליסטית ונתונה יותר לביקורת ושינוי. כך, שינויים בתפיסת המציאות של הטיפול מביאים בתיאוריה הפסיכואנליטית לראות באינטראקציה הטיפולית מפגש בין שתי סובייקטיביות. את מקום התפיסה המסורתית, בה כל עיוותי המציאות היו מנת חלקו של המטופל, שחווה את ההעברה, תופסת כיום ההבנה שגם למטפל יש עיוותים בתפיסת המציאות. זאת הסיבה, שהמאמר הנוכחי מבקר את הניסיונות, בהדרכה, לשחזר את המציאות הטיפולית ההיסטורית, וגם להבין אותה טוב יותר על-ידי 'גילויים' של אמת טיפולית חבויה. התיזה העיקרית של המאמר לוקחת את מודל הטיפול של וולף כאנלוגיה להדרכה, ומציעה ליצור בה בראש ובראשונה אוירה של קבלה, עם נוכחות מלווה בלבד של המדריך, על מנת למודרכים לגלות את עצמם כמטפלים. המאמר מציע להעניק תשומת לב מיוחדת לבירור כשלונות אמפטיים של מדריכים לזהות צרכי מודרכים ולענות עליהם, על מנת לארגן מחדש את החוויה ההדרכתית, לעבד אותה ולהשיב למקומם את האיזון הרגשי והיכולת לעבוד ולהתקדם בהדרכה.