מקומם של הזקנים בראי ביקורת המדינה בישראל

אחד המנגנונים המנהליים החשובים הפועלים בזירת הביקורת, ובמידה מסוימת אף בעיצוב המדיניות החברתית, הוא מנגנון ביקורת המדינה. ייחודו של משרד מבקר המדינה נעוץ במנדט שניתן לו להמליץ על דרכים לתיקונם של ליקויים המתגלים במשרדי הממשלה השונים. בפועל, מבקר המדינה במדינת ישראל נתפס כגוף פעיל במיוחד שלאורך השנים לא חשש למתוח ביקורת חריפה על הגופים שאותם ביקר. לאורם של דברים אלה, המחקר הנוכחי ביקש להתמקד בניתוח דוחות ביקורת של משרד מבקר המדינה בתחום ספציפי: תחום הזיקנה. באמצעות שילוב של שיטות כמותניות ואיכותניות, נותחו דוחות מבקר המדינה, כפי שהם מפורסמים בטקסט מלא באתר האינטרנט של המבקר, בכל הנוגע להתייחסותם לזקנים בישראל. בפועל נותחו דוחות מבקר המדינה משנת 1989 עד שנת 2009, פרק זמן שבמהלכו כיהנו שלושה מבקרי מדינה. במחקר הנוכחי נמצא כי 52 דוחות של משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, שפורסמו במהלך 21 השנים שבין 1989-2009, עוסקים בנושא הזקנים. בניתוח האיכותני של דוחות המבקר נמצאו בהם לפחות שש תימות מרכזיות: א. גיבוש ועיצוב מדיניות בתחום הזיקנה ללא נתונים בדוקים. ב. פיצול האחריות ופרגמנטציה של אספקת השירותים לזקנים. ג. חוסר נגישות למידע; ד. ביורוקרטיה וסחבת; ה. היעדר הקצאה הולמת של משאבים חברתיים המיועדים לזקנים; ו. בעיות באיכות הטיפול; ממצאי המחקר הנוכחי מראים כי לאורך שני עשורים עסק משרד מבקר נמדינה באופן שיטתי וקבוע בנושא הזיקנה והענקת שירותים חברתיים לזקנים. עם זאת, עיסוקו של מוסד מבקר המדינה בנושא האמור משקף במידה מסוימת גישה חברתית פטרנליסטית ביחס לזקנים כאוכלוסייה מוחלשת, וכמעט שאין עיסוק בהיבטים הנוגעים להעצמת אוכלוסיית הזקנים או לצורך בגיבוש מדיניות שאיננה נגועה בגילנות כלפי אוכלוסייה זו. (מתוך המאמר) המחקר נעשה באמצעות שיטות כמותניות ואיכותניות.