Abstract
במאמר זה נטען שהרמב"ם אינו מייחס קדושה אונטולוגית ל"ישויות" כמו השפה העברית, ארץ ישראל, עם ישראל, כבוד ה', שכינה, מלאכים וחטא. כמו כן, הרמב"ם תופס אבחנות בין קודש-חול, טהור-טמא, מותר-אסור, ישראל-נכרי, כעניינים מוסדיים, חברתיים והיסטוריים, ולא כעניינים מהותיים. זאת אומרת, בעיני הרמב"ם ההלכה אינה משקפת מציאות בעולם האוביקטיבי, אלא מעצבת מציאות בעולם החברתי. מצוות התורה, אם כן, משקפות את המציאות ההסטורית ששרתה בזמן שהן ניתנו ובמובן זה אינן מוחלטות (אפילו שאינן ניתנות לשנוי). מוסבר פה שעמדותיו אלו נובעות מהנומינליזם הקשיח יחסית של הרמב"ם, וגם מהדגשתו היתרה את הטרנסצנדנטיות של הא-ל. היות שהרמב"ם הכיר היטב שעמדותיו אלו לא תהיינה קבילות על ידי בני דורו, וגם רצה למנוע פילוג בעם, נאלץ לנסח אותן בצורה זהירה מאד. כדוגמא לגישתו, נבדק כאן איך תפס הרמב"ם את הטהרה והטומאה, ומוכח שלדידו אבחנה זו היא הלכתית גרידא, ואינה משקפת שום מציאות "קודמת" ביקום. כסימוכין לטיעון זה נבדק נושא הקרבנות. לדעת הרמב"ם, מצות הקורבנות מבטאת התאמה אלוקית למצבם הרוחני הירוד של בני ישראל במצרים. היות שהא-ל צווה קרבנות, היה צורך לצוות על בניית מקדש (כמקום להבאת הקרבנות). ומאחר שכן, היה צורך להביא את העם להתייחס אליו ביראה, ולפיכך צווה הא-ל על הטומאה והטהרה. עניין הטומאה והטהרה, אם כן, הינו "נספח" למקדש, שהוא "נספח" לקרבנות, שהא-ל צווה אותם מדלית ברירה. נמצא אפוא שלעניין הטומאה והטהרה לא יכולה להיות מציאות ממשית "אונטולוגית".
| Translated title of the contribution | הרמב"ם על טהרה וטומאה |
|---|---|
| Original language | English |
| Pages (from-to) | 1-30 |
| Number of pages | 30 |
| Journal | דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה |
| Volume | 50/52 |
| State | Published - 2003 |