שיפוט כאהבה וכהשתתפות בעיצוב הגורל הקולקטיבי

מאמר זה עוסק בשני עניינים מחוברים. הראשון הוא ראיית השיפוט כפעולה של אהבה וראיית האהבה כליבידו הנורמטיבי של השיפוט. פרספקטיבה זו מבקרת את הדלות הנורמטיבית של המשפט המחולן (בניגוד לשכלולו האינטלקטואלי), ומפקפקת ביכולתו של המושג המרכזי של המשפט הליברלי – הכבוד – למלא חלל זה, היות שהכבוד נתפס כאימפוזיציה חיצונית על הרצון, כלומר פעולה מתוך חובה, ולא כמוטיבציה שלו. העניין השני הוא ראיית השיפוט כפעולה של השתתפות בעיצוב הגורל הקולקטיבי, ולא כפעולה שלטונית-ריבונית המבוססת על תיאולוגיה פוליטית המבחינה בחדות בין הריבון לבין הקולקטיב, כפי שעושות, בין היתר, תורות האמנה החברתית של הנאורות. השופטת המשתתפת שופטת את עצמה ואת אנושיותה. עמדה זו מהווה ערוץ חדש, מוסדי, זהיר ומודרני לנטילת חלק בעיצוב הגורל הקולקטיבי – ערוץ הנבדל הן מהמודל הרומנטי של גדולת היחיד והן ממסורות היסטוריציסטיות המבטלות את יכולת ההשפעה של היחיד על ההיסטוריה (והמרקסיזם בראשן). שיפוט מתוך אהבה והשתתפות דוחה את הקצאת האהבה לתחום הפרטי והבין-אישי בלבד. לכך יש משמעויות ישירות לביקורת המינימליזם השיפוטי, שאת שורשיו המאמר מאתר בתיאולוגיית "שתי הערים" של אוגוסטינוס, שאותה הוא מעמת עם גישות אריסטוטליות, מודרניות ומחוּלנות. המאמר מתייחס בהקשר זה ואחרים לביטויי עומק בפסיקתה של השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט העליון: שיפוט אשר דוחה את מושג הגאולה ואינו מוכן לראות את האדם כשרוי במצב כרוני של חטא, פתולוגיה או שעבוד ממנו יש לגאול אותו; שיפוט מתוך אהבת הקיים ואחריות כלפיו, לא מתוך דחייתו וניסיון להתגבר עליו בשם חזון אידיאולוגי או אוטופיסטי. (מתוך המאמר)