תחושות מטפלים ותגובותיהם להתאבדות של מטופל: [סקירות]

רקע: מטפלים שחוו התאבדות של מטופל שלהם מדווחים כי זו אחת החוויות המכאיבות ביותר שחוו כאנשי מקצוע. יש חשיבות רבה לשאלת קיומו של קשר בין החוויה הקשה שחוֹוה המטפל לבין תפקודו הרגשי והמקצועי, בעיקר סביב טיפולו במטופלים בעלי סיכון אובדני. להבין את מאפייניה של חוויית המטפל לנוכח התאבדותו של מטופל מטרה:שהיה בטיפולו טרם מותו; להבין כיצד לשפר את כושרם של המטפלים בהתמודדותם עם מקרה התאבדות של מטופל; לגבש דרכים לסייע למטפל להתאושש מהחוויה, בד בבד עם המשך עבודתו; לבחון האם התאבדותו של המטופל משפיעה על המטפל במישור המקצועי: באופן הערכת הסיכון ובטיפול במטופלים המצויים בסיכון להתאבדות. סקירת הספרות המקצועית הרלוונטית, הן מישראל והן מרחבי העולם, שיטות:מאז תחילת שנות האלפיים, ועיבוד המידע והנתונים ביחס לתגובותיהם של גורמי בריאות הנפש, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להתאבדות מטופל. כשליש מקרב גורמי בריאות הנפש עלולים לחוות התאבדות של ממצאים: מטופל במהלך שנות עבודתם. חיילים, בדומה לכלל האוכלוסייה, נוטים לפנות לגורמי בריאות הנפש ולרופאים במהלך השנה שקדמה למותם ואף סמוך למותם. התאבדותו של מטופל משפיעה על המטפל באורח ניכר, הן במישור הרגשי, בתחושות כגון כאב, אשמה, אי-מסוגלות וספק מקצועי, והן סביב פרקטיקות התנהלות, דוגמת שימוש מוגבר בהדרכה ובהתייעצויות, רישום שמרני יותר, הטיית קשב ונטייה לאשפז.הכרת התופעה תתרום לשיפור היערכותם של מטפלים לחוויה מסקנות: המכאיבה הנלווית להתאבדותו של מטופל, זאת לצד סיוע ממוקד בהתאוששות ממנה. הסקירה מעידה על נחיצותו של המשך מחקר בשאלה, האם חוויית התאבדותו של מטופל משפיעה על המטפל במישור המקצועי: באופן הערכת 1הסיכון ובטיפול במטופלים המצויים בסיכון להתאבדות. (מתוך המאמר)