פרשנות החוזה הרגולטורי: בעקבות הלכת זליגמן

רשימה זו מבקשת לבחון את הלכת זליגמן והשלכותיה מנקודת המבט של רגולציה הנקבעת בהסכמה. הלכת זליגמן קבעה שעל בתי המשפט להעניק משקל מכריע לפרשנות הרגולטור להנחיותיו שלו, במסגרת סכסוך שבין חברה הנתונה לפיקוח הרגולטור לבין לקוחותיה. הפסיקה המאוחרת לזליגמן הרחיבה את ההלכה גם לפרשנות הרגולטור ביחס להוראות הקבועות ברישיונות, דוגמת אלה שלפיהם פועלות חברות סלולר, טלפוניה, טלוויזיה ואינטרנט. הרשימה מבקשת לאתגר את הרציונל של הלכת זליגמן, בכל הקשור לרגולציה הסכמית, ולהצביע על טעמים להחרגתה של ההלכה במצבים של חוזים רגולטוריים. כך, למשל, בעוד הלכת זליגמן מניחה כי הרגולטור הוא הנסח הבלעדי של הנורמה הרגולטורית, הרשימה מצביעה על כך שלעיתים קרובות המפוקח מנסח בשיתוף עם הרגולטור את ההוראות הרלוונטיות לפעילותו, כגון במסגרת של רישיון. נוסף על כך, סכסוכים העוסקים בפרשנותם של חוזים רגולטוריים מערבים לא פעם כמה רגולטורים, שעמדותיהם הפרשניות שונות ואף סותרות. כמו כן, החוזים הרגולטוריים סובלים מבעיית לגיטימציה ציבורית הנובעת מהחשש מפני "שבי רגולטורי". טעמים אלה, ואחרים שיידונו ברשימה, מצביעים על כך שבמסגרת תביעות של צדדים שלישיים, כגון תובענות ייצוגיות נגד חברות, הפרשן הבלעדי והעצמאי של חוזים רגולטוריים צריך להיות בית המשפט. לצד זאת, נוכח תרומתה הפוטנציאלית הנרחבת של עמדת הרגולטור במישור העובדתי והמשפטי לסכסוכים הקשורים בפרשנותה של רגולציה הסכמית, על בית המשפט להזמינה כעניין של חובה. (מתוך המאמר)