פיטורי עובדות הרות וקריטריון הוותק בחוק עבודת נשים: ההגנה שהפכה למנגנון מעודד אפליה

חוק עבודת נשים כולל הגנה יוצאת דופן על עובדות בהיריון. החוק מחייב מעסיקים המבקשים לפטר עובדות הרות לקבל היתר מקדים לפיטורים מהממונה על החוק במשרד העבודה. הממונה תתיר את הפיטורים רק אם היא משתכנעת כי אינם קשורים להיריון. המדובר במנגנון יוצא דופן מפרספקטיבה השוואתית, שאומץ במדינות מעטות. כשהחוק נחקק, בשנת 1954, הייתה הגנת הסעיף רחבה והוחלה על כל העובדות ללא הבדל ותק. ואולם, במהלך השנים צמצמה הכנסת את הסעיף, וכיום החובה לקבל היתר מקדים לפיטורי עובדת הרה חלה רק ביחס לעובדות שהצליחו לצבור ותק של לפחות שישה חודשי עבודה. מחקר זה שופך אור על הנסיבות ההיסטוריות, שתרמו בזמנו לגיבושו של ההסדר המתנה פיטורי אישה הרה באישור מנהלי מקדים, על הגורמים שהביאו במהלך השנים להוספתה של הבחנת הוותק בחוק ועל ההשלכות הכלכליות והתעסוקתיות שיש להבחנה זו על עובדות הרות קצרות ותק, המוחרגות מהגנתו של מנגנון ההיתר המקדים. המטרה היא לספר את סיפורו המורכב והבלתי מוכר של ההסדר המיוחד המעוגן בחוק עבודת נשים בנוגע לפיטורי היריון, להאיר את חשיבותו העקרונית והמעשית במתן הגנה אפקטיבית לעובדות הרות מפני פיטורים מפלים במהלך ההיריון ולהצביע על הנימוקים המצדיקים הרחבה מחדש של תחולתו על כל העובדות ההרות, כפי שהחוק נוסח במקור לפני שצומצם על ידי הכנסת.