עתידנות או ראייה מפוכחת של המצב?

העלייה הניכרת של תוחלת החיים יוצרת נוף זקנה שהולך ומשתנה. איתם משתנה גם התפיסה הכללית של הזקנה. יש מי שאף טוענים ש-60 של היום הם ה-40 של לפני שניים או שלושה עשורים. אנשי אקדמיה וקובעי מדיניות, אנשי ספר ומנהלים בשירות הציבורי העוסקים בתחום הזקנה התבקשו להגיש רעיונות והצעות בנוגע לזקנה של המאה ה-21 ובכך לסייע לאשל בתכנון חדש של שירותים לזקנים. להלן עיקרי דבריהם של המשתתפים: פרופ' חוה גולנדר סוקרת את המאפיינים הייחודים של זקני העתיד וממליצה על ארבעה מישורי פעולה אתגריים; יצחק הרצוג אומר כי על משרד הרווחה להתמקד בפיתוח צרכים להעצמת מעורבות הזקנים עצמם בתכנון ובהפעלת שירותים בעבורם, להרחיב את אפשרויות ההתנדבות ואת מגוון הפעילויות ומסגרות הפנאי לזקנים עצמאיים לצד יצירת מקומות תעסוקה בתשלום; פרופ' יוסף קטן מביא את המלצותיו לשדרוג מערך השירותים לזקנים; ד"ר ישראל (איסי) דורון מדבר על הרעיון של "ביטול הזקנה" במובן של הפיכתם של הזקנים בישראל לאזרחים שווי זכויות, בעלי נגישות למכלול השירותים החברתיים, הכלכליים, הבריאותיים והתעסוקתיים עד כדי כך שזקנתם תפסיק להיות רלוונטית; ניצה אייל מדברת על הקמת שירותים פסיכולוגיים לאנשים זקנים ולבני משפחותיהם; נועה חורב אומרת כי אנשי המקצוע בקהילה ניצבים בפני שני אתגרים מרכזיים: לסייע לחיזוק הרווחה הנפשית והחברתית של הזקן ולהקל על בדידותו. היא מפרטת את הדרכים שלדעתה יש לפעול וביניהן התנדבות, שילוב זקנים בצרכנות אינטרנט ופיתוח רשת של קהילות תומכות ודיור מוגן; פרופ' יעקב (ג'קי) לומרנץ מדבר על יצירתיות כתנאי להזדקנות אופטימלית ומביא כמה קווים מנחים לפיתוח נושא היצירתיות ולקידומה; ד"ר אלי מזרחי סוקר את המצב כיום בתחום רפואת הגיל השלישי, שלדבריו "אינו מזהיר בלשון המעטה", ומביא את המלצותיו לצעדים שיש לנקוט כדי לשנות את המצב; פרופ' אריאלה לבנשטיין מדברת על ריכוז של שירותים לזקנים ועל החשיבות של ניצול ההון האנושי שלהם.