על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המילט?

ההיסטוריוגרפיה המקובלת הנוגעת להסדר העדה הדתית במשפט הישראלי מספרת סיפור שגור, ולפיו בתקופה העות'מאנית פעלו בתי דין עדתיים, בעלי סמכות בענייני המעמד האישי, שדנו את בני העדות השונות על פי דינם האישי. על פי נרטיב זה הותיר המחוקק המנדטורי הֶ סדר זה על כנו, מתוך כוונה לשמור על הַ סדר הקיים, ולאחריו ירשה את ההסדר השיטה המשפטית של מדינת ישראל, שבה היה ההסדר למאפיין מרכזי. מטרתו של מאמר זה היא העלאת טענה חלופית ולפיה רכיביו המרכזיים של ההסדר אינם "מסורת עות'מאנית" בת מאות בשנים, אלא שכלול חדיש יחסית של המחוקק המנדטורי, שבהליך של הבניה מודעת כמעט יוחס למקורות קדומים ומיתיים. במאמר אבחן בקצרה את ה"היסטוריוגרפיה המקובלת" הנוגעת להסדר, ואראה כי שלושת נדבכיה - קיומם של בתי דין דתיים נפרדים בעלי אוטונומיה נרחבת, הסמכות הייחודית שהוקנתה להם בעניינים שהם שיטה סדורה של "מעמד אישי", ושמירת ההסדר על ידי הבריטים כחלק מרצון לשמר מצב קיים – אינם מובנים מאליהם, והם ראויים לבחינה מדוקדקת. מהמאמר עולה כי מצב הדומה למצב שיוצר ההסדר (הקיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל במאה השנים האחרונות, מאז הכיבוש הבריטי) לא היה קיים בתקופה העות'מאנית. על פי ההיסטוריוגרפיה החלופית שאני מציע, מקורו של ההסדר בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו, וב"בתי הדין הכנסייתיים" שפעלו בבריטניה, עד לשנות השבעים של המאה התשע עשרה. בסיום המאמר אציג את הטיעון באשר להבניה המודעת של המיתוס ולפיו מקורו של הסדר העדה הדתית הוא עות'מאני, והנו חלק מהבניית הלאום היהודי בשנים המעצבות של התנועה הציונית, בטרם קום המדינה ובסמוך לאחר מכן. (מתוך המאמר)