לבעור מאהבה: מעשה נדב ואביהוא כריטואל ארוטי אוניו-מיסטי

במחקרה מתמקדת המחברת בפירושים השונים לסיפור האניגמטי על נדב ואביהוא (ויקרא י', א'-ג') מפילון וספרות חז"ל ועד לזוהר ולמקובלי ימי הביניים. רעיון ההיאכלות בידי האל והעלייה האקסטטית באש, שורשיו במקרא, פיתוחו בספרות חז"ל - בפרט בדרשות המכילתא דמילואים, בכתבי פילון ושיאו בספרות הקבלית. המאמר מבקש לדון ברציפותו של מוטיב זה, מתוך הנחת מוצא, כי ניתן לזהות תימות מרכזיות, המתפתחות במיתוס היהודי החל מהמקרא ועד לספרות הקבלית, וכי הספרות הקבלית מקצינה ומעצינה את שורשיהם הקדומים. הטענה העיקרית המוצגת במאמר היא, כי בעוד שבפרשנות היהודית העתיקה פורש מותם של בני אהרן כמוות על קידוש השם, הרי שבספרות הקבלה בימי הביניים הפך הסיפור למופת לאיחוד מיסטי ואף ארוטי עם האל. כך, נדב ואביהוא הפכו בספרות הקבלית לדוגמאות ארכיטיפיות ליוזמה אנושית, המעלה את האדם הבודד לעולמות העליונים, תוך שימוש באש ככלי בהשגת הטרנספורמציה. הרעיון של איחוד באש נובע מהרעיון, המופיע בספרות חז"ל, שבני אהרן רצו להוסיף אש על אש, ומתיאוריו של פילון בדבר דבקותם באלוהים. דרשות עתיקות אלו המשיכו להתגלגל במסורת היהודית והנוצרית, וחזרו והשפיעו על המסורות הקבליות בעיקר בכל הקשור לארוטיקה ולקידוש השם. לפיהן, האדם יכול לעלות באמצעות כוחה הטרנספורמטיבי של האש ולהתאחד עם האל, והאש האלוהית מצידה יורדת לעיתים אל גופו של האדם, ומכלה אותו בעזותה. התמקדות המאמר בתפיסת האיחוד של נדב ואביהוא בספרות הקבלית, נעשית תוך התייחסות ליומנו המיסטי של יצחק דמן עכו, לדרשת הזוהר למעשה נדב ואביהוא בפרשת אחרי מות, ולדרשת המקובל מנחם רקנאטי למותם מתוך פירושו לתורה. במוקד הדיון עומדת הזיקה ההדוקה שבין 'הריטואל הלוהב', העולה מסיפור מות בני אהרן במקרא, לבין 'מיתוס האיחוד הנצחי' והתשוקה האקסטטית להיבלע באלוהות. המאמר עוסק גם בזיקה שבין הריטואל והמיתוס: התלות בין השניים ניכרת גם בטכניקות הדרשניות וב'מצב המדרשי' הייחודי, המכוון לחיזוק הריטואל ולהעצמת המיתוס.