כרוניקה של חפירה בזבל

פרק זה מציע לנו הפסקה מתודית/פילוסופית. הוא מזמין אותנו לחשוב על דרכה של הארכיאולוגיה להפוך את ממצאי החפירות שלה לנתונים עמוסי משמעות הניתנים לתרגום ופענוח. במובנים רבים זה הפרק הרדיקלי ביותר; אסף נתיב מבקש להתמודד בו עם האתר של דה קסטרו, ולהימנע מהלסיט את הדבר לדבר אחר. הארכיאולוגיה, הוא טוען, כבר התייחסה לפסולת עכשווית כאל משהו שאפשר לחשוב דרכו , אולם יש לבדוק מהי תרומתה הייחודית של האשפה , מתוקף עיסוקה של הארכיאולוגיה ב"צבר אותות משובשים שמקורו במציאות אנושית [...] שהתקיימה בעבר ". את צבר האותות הייחודי והנדיר שמפיקה הארכיאולוגיה לעצמה בעבודה השדה היא מתרגמת לסיפורים הנשענים, לטענת נתיב, על לקסיקונים זרים. אין לה שפה משלה, והיא מדברת אל הממצא הארכיאולוגי דרך האנטומיה, הביולוגיה , הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה וכולי , על פי הצורך. נתיב רואה את אתרי הטמנת הפסולת כביטוי אולטימטיבי של החומר הארכיאולוגי. אם צריך לדבר ארכיאולוגיה בארכיאולוגית, הוא ממשיך, זה המקום ששבו כדאי להתחיל, בעודו עובר מתחנת ניסיונות אחת לאחרת, בחיפוש אחר השפה הנכונה, הכותב מתחבר מחדש היסודות המטריאליים של צורה וחומר וקורא את המטמנה כישות אסתטית.