ישראל, מלחמת ה־7 באוקטובר והסדר העולמי: [מתוך המדור: הבמה המחקרית]

המאמר מנתח היבטים מרכזיים בקשרים בין המאבק על הסדר העולמי לבין היריבוּת האזורית במזרח התיכון. המלחמה שישראל מנהלת במזרח התיכון מאז ה־7 באוקטובר יצרה שני תהליכים של ״איחוד חזיתות״ — האחד גלובלי והשני אזורי. ברמה העולמית — מלחמת אוקראינה, משבר טאיוואן והמלחמה בעזה הם חלק מהסלמה בתחרות בין המעצמות הגדולות. התחרות היא בין ארצות הברית ובעלות בריתה לבין הציר הרוויזיוניסטי של רוסיה–איראן–סין–קוריאה הצפונית, המבקש לערער את ההגמוניה האמריקאית ואת הסדר העולמי הליברלי שהובילה ארצות הברית. יש לראות את סוגיית הסיוע האמריקאי שניתן לישראל מאז ה־7 באוקטובר 2023 בהקשר של המאבק העולמי בין מדינות המערב בהובלת ארצות הברית לבין הציר הרוויזיוניסטי האנטי־אמריקאי, אם כי הביקורת המערבית על התנהלות ישראל בעזה גברה בהדרגה עם הזמן (מבחינת ארצות הברית — לפחות עד כניסת טראמפ לבית הלבן). במישור האזורי איחוד החזיתות בא לידי ביטוי במספר עימותים אלימים שפרצו מייד לאחר מתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023. עימותים אלו הם חלק מאסטרטגיית ״חזית ההתנגדות״ בהובלת איראן, במטרה לקרוא תיגר על הדומיננטיות האמריקאית במזרח התיכון ולהחליש את שותפתה המרכזית של ארצות הברית — ישראל. בהקשר זה, מטרה מרכזית (גם אם לא היחידה) של מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר הייתה לשבש את הסכם הנורמליזציה שמובילה ארצות הברית בין ערב הסעודית לישראל. ציר ההתנגדות בהובלת איראן מנצל מדינות כושלות במזרח התיכון. על רקע קריאת התיגר הפופוליסטית על הסדר הליברלי מציג הנשיא טראמפ גישה שניתן לכנותה ״שלום לא־ליברלי״, קרי הימנעות ממלחמות וסיום מלחמות מבלי לקדם בהכרח ערכים ליברליים כמו זכויות אדם או הגדרה עצמית לאומית.