יחסי מורה-תלמיד חיוביים כ"בסיס-בטוח" לרווחתו הרגשית של הילד, למחויבותו הלימודית ולתפקודו בבית הספר

מחקר זה העריך את איכותם של יחסי מורה-תלמיד ובחן את תרומתם לרווחתם הרגשית ולתפקודם הלימודי של תלמידי כיתות א' בישראל. מערכות היחסים בין ילדים למבוגרים, הורים ומורים כאחד, מהוות ערוץ מרכזי שדרכו מקבלים הילדים משאבים רגשיים המקדמים את התפתחותם, ומשמשות כמנוע המפעיל צמיחה וגדילה. פיאנטה הציע מודל אקולוגי-התפתחותי מוכלל להסברת מהותם של יחסי מורה-תלמיד והשפעתם על תפקוד ילדים בבית הספר (pianta, 1999). בשנים האחרונות זכה המודל של פיאנטה לתמיכה מחקרית רבה בארצות הברית (puanta & Howes, 2009). במחקר הנוכחי השתתפו 132 ילדי כיתה א' ומורותיהם. שאלתו המרכזית של מחקר זה התמקדה במידה שבה יש קשר חיובי בין מורה לתלמיד יכול לשמש מצד אחד "בסיס-בטוח" (secure-base :bowlby,1988) שיקדם את רווחתו הרגשית של הילד בבית הספר ומצד אחר, להוות תשתית שבכוחה לתמוך בתהליך הסתגלותו של הילד למסגרת בית הספר. נמצא כי תפיסת המורה את יחסיה עם התלמידים קשורה להערכתה את תפקודם הלימודי ואת יכולתם להסתגל לכיתה ולבית הספר. תפיסות אלה של המורה נמצאו קשורות באופן מובהק סטטיסטית להרגשתם של הילדים באשר למעורבותם בבית הספר, ולתפיסתם את מסוגלותם הלימודית ומידת השקעתם בלימודים ולתפיסתם את מערכת היחסים שלהם עם המורה. עוד נמצא כי התפיסות הללו היו קשורות בקשר ישיר או עקיף להישגים הלימודיים בפועל של הילדים בתחומי הקריאה והחשבון. יתרה מכך, הקשרים שנמצאו היו מובהקים מעבר להשפעת מגוון משתני בקרה של רקע המורה והתלמיד, ובמיוחד מעבר להשפעת רמת המשכל של הילד ומינו. ממצאי המחקר מתקפים את המודל של פיאנטה בחברה הישראלית ותומכים בעמדה כי במאזן כולל, יחסי מורה-תלמיד על ממדיהם השונים חיוניים להסתגלותם המטבית של ילדים למסגרת בית הספר. (מתוך המאמר)