זמן כמרחב ומרחב כזמן - מבנה ותפיסת המציאות במר מאני

המחבר יוצא מהבחנתו של ולפלין בין שני טיפוסי סגנון מנוגדים, ה"קלאסיות" וה"בארוק", המתגלים חליפות לאורך כל תולדות האמנות. ייחודו של מר מאני, לדעת המחבר, שהוא כולל איפיונים מובהקים של שני הטיפוסים, על אף ניגודם שלכאורה. מצד אחד איפיוני ה"קוויות" הקלאסית, העומדים על הפרדה בין מישורים במרחב, ומצד שני עקרונות ה"ציוריות", התמזגות המשטחים והסתרה הדדית של דמויות, הכרוכה לפיכך גם בתנועה בזמן. כפי שמראה המחבר, המתח המבני כרוך בהיפוך עקרון המרחב בעקרון הזמן, כאשר מצד אחד מקבל הזמן ההיסטורי תכונות שונות של מרחב, ומצד שני מקבל המרחב הפיסי כמה וכמה פונקציות של זמן. בנוסף, מושג הזיכרון, שהוא ערוץ מרכזי וחשוב בתחושת הזמן, בא לידי ביטוי במר מאני על ידי תנועת הזמן קדימה ואחורה, כביכול "מעל לגבו של הזיכרון", כך שכל אירוע היסטורי מוצג באמצעות זיכרון קצר-טווח. כך אפוא נע הרומאן בין חמישה מספרים, הנטועים כל אחד בתקופה היסטורית שונה, אך אינם מקיימים ביניהם כל פרספקטיבה היסטורית. התחושה ההיסטורית שהספר מציג מעוגנת לא בתודעה ובזיכרון, אלא במרחב. המאמר מסתיים בדיון, במונולוג, שמקיים א.ב. יהושע עם אביו המנוח, שחקר את עברה של ירושלים וחלק ניכר מפרקי הספר מסתמכים על מחקריו. מצד אחד מבטא מר מאני את ההכרה בחוב כלפי האב, אך מצד שני הוא מבטא את חילוקי הדעות עמו באשר למשמעות הערכית של אגירת ההיסטוריה. האמביוולנטיות של יהושע כלפי עמדותיו של האב מסבירה את עמדתו הדו-ערכית של הרומאן כלפי ההיסטוריה: הנטיה להתעסק בחומרי העבר יחד עם שלילת הפרספקטיבה של הזיכרון, שיש בה משום סרוב להעניק לעבר מעמד מיוחד ונבדל מזה של ההווה. (מתוך המאמר)