זכות הביטול בעסקאות צרכניות: רגישות מוצדקת או נצחון פירוס?

החוק מכיר במגוון עילות אשר בהתקיימן רשאי אדם לבטל חוזה או לפנות לבית-המשפט לצורך ביטולו. ברשימת העילות המצדיקות ביטול חוזה ניתן למנות, למשל, אותם מצבים העולים כדי פגם בכריתת החוזה: טעות, הטעיה, כפייה ועושק. נוסף על כך, הזכות לביטול חוזה צומחת גם כאשר יש אי-התאמה, ובאופן כללי יותר – כאשר החוזה הופר על-ידי הצד האחר. דיני הגנת הצרכן באים להוסיף על אלה ולקבוע כי לעיתים צרכן רשאי לבטל עסקה באופן חד-צדדי אף מבלי שתעמוד לו אחת מן העילות המוכרות בדין. כך, חוק הגנת הצרכן מתיר לצרכן שכרת עסקה מיוחדת – דוגמת עסקת רוכלות, עסקה לרכישת יחידת נופש או עסקת מכר מרחוק – לבטל את החוזה אך בשל חרטה, מבלי שנפל פגם בהליך הכריתה ומבלי שהתגלו פגם או אי-התאמה בנוגע לנכס או לשירות הנרכש. באחרונה אף פורסם כי משרד התמ"ת פועל להקנות זכות חרטה צרכנית רחבה יותר, שתחול באופן גורף על רוב העסקות הצרכניות. מאמר זה מבקש לדון בסוגיות העולות מהגנה צרכנית זו. בין היתר המאמר מבקש להתמודד עם השאלות הבאות: מדוע ובאילו נסיבות ראוי להעניק זכות חרטה צרכנית חקוקה? את מי זכות חרטה זו משרתת? מהם הסכנות והחסרונות הנלווים למתן זכות חרטה? האם יהיה נכון להותיר את הסדרת זכות החרטה הצרכנית לכוחות השוק? האם צרכנים הפועלים ברשת האינטרנט זקוקים להגנה רחבה יותר מאלה הפועלים בסביבה הפיזית המסורתית? כפי שמאמר זה מדגים, עיצוב מושכל של זכות החרטה הצרכנית מחייב שקלול והתחשבות במגוון סוגיות, לרבות פרטיות, תפקידה של רגולציה ביחסי צרכן–עוסק, אחריות אישית, אכיפת החקיקה הצרכנית, תובנות התנהגותיות וכשלים כלכליים. (מתוך המאמר)