הרפורמה במדיניות המקרקעין – השלכות סביבתיות

הרפורמה במדיניות המקרקעין, שאושרה על-ידי הממשלה והכנסת בשנת 2009, מהווה נקודת מפנה במדיניות המקרקעין בישראל, ומצטרפת לרפורמות נוספות כגון אלה שבמערכות התכנון, השלטון המקומי ושוק ההון. היא הביאה לשינויים בניהול משק המקרקעין בישראל, שהתבססו על המלצות ועדות ציבוריות, והיא מסתכמת בהקמת רשות לניהול מקרקעי ישראל ובהעברת בעלות על קרקעות מוחכרות. היקף הקרקעות הנכללות ברפורמה עומד על כ-800 אלף דונם, והיא מעוררת מחלוקת בין קבוצות עניין שונות. קיימות שלוש עמדות עיקריות כלפי הרפורמה. הראשונה היא של המתנגדים משיקולים ערכיים, השנייה מסכימה ומובילה את הרפורמה, והשלישית מסתייגת בגלל שיקולים חברתיים, לאומיים וסביבתיים. המסתייגים חוששים שהרפורמה תוביל לגלישת הפיתוח לשטחים פתוחים ותפגע בהם. חשש נוסף הוא כי הרפורמה תגדיל את הפערים החברתיים כתוצאה מרכישת קרקע על-ידי בעלי ממון, כלומר שהיא תפגע בצדק החלוקתי, החברתי והסביבתי. מנגד טוענים תומכיה שהיא “רפורמה ירוקה” הלוקחת בחשבון היבטים סביבתיים. המאמר יסקור בקצרה את הרקע לרפורמה, יתמודד עם השאלה אם היא חלק מרפורמה זוחלת, או שהיא אכן מהווה מפנה. במאמר מובא סיכום עמדותיהן של קבוצות שנות כלפי הרפורמה, כאשר הדגש במאמר הוא על השלכותיה הסביבתיות באזור המרכז והפריפריה.