הפיזיקה של חץ הזמן הפסיכולוגי

במונח "חץ הזמן הפסיכולוגי" אנחנו מתכוונים לעובדה שתוכן המצבים הנפשיים שלנו (במקרים רבים) מבחין בין עבר לבין עתיד. למשל, אנחנו מרגישים אחרת כאשר יש לנו זיכרון של אירוע כלשהו לעומת ציפייה לאירוע דומה. אם מקבלים את הטענה הרווחת כיום במדעי המוח והקוגניציה כי המצבים הנפשיים נקבעים על ידי מצבי המוח (ואולי גם הגוף) שלנו, אזי עולה השאלה מה בפיזיקה של המצבים הנפשיים קובע את כיוון הזמן הפסיכולוגי. השאלה עולה מכיוון שהפיזיקה היסודית של עולמנו היא סימטרית ביחס לכיוון הזמן. ההסבר הרווח של חץ הזמן הפסיכולוגי מבוסס על החוק השני של התרמודינמיקה והנחת האנטרופיה הנמוכה של היקום כולו בעבר. במאמר זה אנו נטען כי הסבר זה שגוי מיסודו: היפותזת האנטרופיה הנמוכה בעבר אינה הכרחית ואינה מספיקה כדי להסביר את החץ הפסיכולוגי על סמך הפיזיקה בת זמננו. נציע שני תנאים הכרחיים שפעילות המוח צריכה לקיים, כדי שאפשר יהיה להסביר את החץ הפסיכולוגי על בסיס הפיזיקה של המוח: התנאי הראשון הוא כי המצב הנפשי המכוון בזמן נקבע על ידי מצב המוח; והתנאי השני הוא כי במצב המוח הזה יש שבירה של סימטריה כלשהי שאיננה סימטריית זמן. אנו נטען כי שבירת הסימטריה הלא־טמפורלית במוח היא זו שקובעת את חץ הזמן הפסיכולוגי. להצעתנו השלכות רדיקליות: לדוגמה, כי החץ הפסיכולוגי הוא בסיסי ואילו כיוון הזמן של עליית האנטרופיה לפי החוק השני של התרמודינמיקה נגזר מהחץ הפסיכולוגי ולכן לא יכול להסביר אותו.