המרחב ההבעתי של הרגולציה: האם המדינה צריכה לבייש?

המאמר מצביע על תופעה שלטונית המכונה במסגרתו "ביוש רגולטורי", עומד על מאפייניה, ומבקש להעריכה מן הבחינה הנורמטיבית. ביוש רגולטורי מתייחס לכל פרסום מכוּון של מידע על ידי רשויות מנהליות המיועד להעביר מסר ערכי שלילי על אודות גופים פרטיים לצורך מטרה רגולטורית. ביוש נדון עד כה בעיקר בהקשרים אזרחיים פרטיים, שבהם אזרחים מביישים אזרחים, וכן בהקשרים שלטוניים פליליים, שבהם הרשות המבצעת או השופטת מביישת עבריינים (כולל תאגידים) באמצעות פרסום דבר העבֵרה לאחר מעשה. מאמר זה עוסק לראשונה בביוש בהקשר שלטוני רחב יותר, ובוחן אותו ככלי אכיפה רגולטורי ברשות המבצעת שאינו מוגבל דווקא להליך הפלילי, אלא חל גם על פרסומים "מביישים" הקשורים לאחריותם המנהלית, האזרחית או המוסרית של תאגידים.לצד המגמה המסתמנת של שימוש ב"ביוש רגולטורי" ברשות המבצעת, נראה כי גורמים ברשות המחוקקת חוששים לאמצו, ואינם מבינים את משמעותו באופן מלא. במענה לחששות אלה, המאמר עומד על יתרונותיו הרבים, ומקדם תפיסה שלפיה הביוש הוא טקטיקה רגולטורית ראויה ליישום על ידי רשויות מנהליות. המאמר מציע שלוש הצדקות מרכזיות לביוש רגולטורי: ראשית, הביוש הרגולטורי הוא מכשיר יעיל להשגת יעדי הרגולציה באופן מהיר, פשוט וזול יחסית לחלופות אכיפה; שנית, הוא מקדם שיתוף פעולה, ערכים דמוקרטיים ויחסי אמון בין המדינה לבין אזרחים הנוטלים חלק פעיל בביוש, וזאת בעידן שבו האמון האזרחי בשלטון ובמערכי הבירוקרטיה והרגולציה, כמו גם בתאגידים עצמם, הולך ופוחת; ושלישית, הוא אינו פוגעני כלפי תאגידים הכפופים לרגולציה באותו אופן שביוש שלטוני פוגע במובן הפסיכולוגי-הרגשי באזרחים בשר ודם, ועל כן הוא יכול לשמש כלי רך ומידתי בהשוואה לאסטרטגיות אכיפה חלופיות, דוגמת ההליך הפלילי או המנהלי. (מתוך המאמר)