דיור תומך לזקנים בישראל: שליטת השוק או פיקוח ממשלתי?

בעשרים השנים האחרונות גדל והתרחב בישראל ענף הדיור התומך לזקנים. ממסגרת דיור שולית שנתמכה בעיקר על ידי גופים וולונטריים במגזרים מצומצמים, הפך הדיור התומך לזקנים לתחום מבוקש, שיזמים פרטיים וגופים ממשלתיים מצאו בו מעין אלטרנטיבה לסידור המוסדי היקר, ובאותה עת דרך לשמר את האוטונומיה והעצמאות של זקנים הזקוקים לתמיכה ולסיוע בתפקודם היום-יומי. על אף הגידול וההתרחבות של ענף זה לא היו בו כל הסדרה חקיקתית או פיקוח ישיר על הפעילות. חששות ובעיות שהחלו להתגלות בענף, מחד גיסא, והרצון של גופים ממשלתיים וחוץ ממשלתיים להגן על זכויותיהם של הזקנים ועל האינטרסים שלהם, מאידך גיסא, העלו בעת האחרונה את הדרישה לפקח בצורה פורמלית וחוקית על הנעשה במוסדות אלו, בדומה לפיקוח שעל מסגרות הדיור המוסדיות לזקנים. בעקבות דרישות אלו הכין משרד העבודה והרווחה לפני כשנה טיוטה של תקנות לפיקוח על הדיור התומך לזקנים. המאמר בוחן אם תקנות הפיקוח הן המדיניות הנכונה בנסיבות העניין ואם הסדרה משפטית פורמלית יכולה לתת מענה הולם ונכון לצרכיה של אוכלוסיית הזקנים. העמדה שתוצג במאמר היא שיש לנקוט במקרה זה בגישה פיקוחית שונה וייחודית מזו שמציעות היום רשויות הרווחה בישראל בשל הפילוסופיה החברתית שבבסיס הדיור התומך