גמדים על כתפי ענקים: מהי היסטוריוגרפיה אדיפלית?

הזמן על ממדיו השונים, על היבטיו הכרונולוגיים והחזרתיים, הליניאריים והלא ליניאריים, הוא תֵמה חוזרת בכתיבתו האוטוביוגרפית והמחקרית של יגאל שוורץ. במאמר זה אקשור את שאלת הזמן לשאלת ההיסטוריוגרפיה של הספרות, המעסיקה אותי בהקשר המיוחד של יחסי ספרויות העולם העתיק (יוון ורומא) עם הספרות המודרנית. אני מציעה כאן מחשבות חדשות על מיתוס אדיפוס ועל הקומפלקס האדיפלי של פרויד. בכתיבתו של יגאל שוורץ, הזמן האדיפלי מובן כזמן עריץ, הכופה על החוקר את תבניותיו המיתיות והפסיכואנליטיות, ואילו כאן אציע מודל היסטוריוגרפי שהזמן הפועל בו אדיפלי, אך אינו ״שועט קדימה״ ואינו ליניארי, אלא נע בממד אחר, רב־כיווני. איזו היסטוריה של הספרות עשויה להתקבל אם לא תיכבל לחוקיות המוקדם והמאוחר? האומנם תיתכן תפיסה היסטוריוגרפית אחרת של הספרות, כזו שאינה מתועלת, מצד אחד, לשימור מסורת של השפעות, ואינה נדרשת, מן הצד האחר, לתקף את כוחות החידוש והמרד? ואם אומנם אפשר להציע תבנית להיסטוריה שאינה ליניארית, מה נוכל ללמוד ממנה?בדברים שלהלן אציע קריאה חדשה למיתוס אדיפוס, ובעיקר למפגש הידוע בין הבן והאב בצומת הדרכים. התבנית ההיסטוריוגרפית החדשה שאציע מאמצת את הממד המיתי של הצומת האדיפלי, מקום או מרחב שבו מתקיים מפגש הנחווה כבלתי צפוי (אם גורלי ואם מקרי) בין טקסטים שונים (מתוך המאמר)