Skip to main navigation Skip to search Skip to main content

'גון יקר והמיית לבב': זקנים ראשונים בקיבוצים (1925-1945)

Research output: Contribution to journalArticlepeer-review

Abstract

שנים אחדות לאחר ייסודם של הקיבוצים הראשונים בעמק יזראל בידי חלוצים צעירים, הצטרפו אליהם הוריהם המבוגרים. במאמר זה נבחנת הצטרפותם של ההורים לקיבוצים במסגרת התיאורטית של גישת מסלול החיים, המדגישה את הסנכרון של התנהגות אינדיווידואלית עם ההתנהגות הקולקטיבית של התא המשפחתי. בואם של ההרוים לקיבוצים חייב את הבנים והבנותלעשוק בזקנה ובסוגיות הכרוכות בה, מגורי הזקנים, עבודתם ושיתופם בחיים החברתיים. העיסוק בזקנים לא הוגבל לדיונים פרטניים אודות זקן זה או אחר, אלא היה נושא מרכזי באספות המשק. נוכחותם של ההורים בקיבוץ עוררה בקרב החברים את המודעות לזמן שחולף - להזדקנות הצפויה לכל אדם, וליחס החברה אליו בזקנתו.הגירה בגיל זקנה קוטעת את מסלול הזקנה הצפוי, ולמהגרים זקנים קשה להתיישב מחדש ולהשאיר אחורייהם את סביבתם התומכת: בני משפחה, קהילה וחיים מוכרים. קליטתם של ההורים המבוגרים לא הייתה קלה, ומראשית בואם לקיבוץ היה מעמדם שונה. הם לא היו חברי קיבוץ, לא הורשו להשתתף האספות המשק, וימי העבודה שלהם לא נספרו בהנהלת החשבונות. העלבון צרב, אך למרות זאת ואולי משום כך ניסו המבוגרים למצוא את מקומם בקיבוצים באמצעות עבודה בעניפי המשק השונים, כתיבה אישית בעלוני הקיבוץ והשתתפות בחיים החברתיים בקיבוץ. בכך יצרו הזקנים לעצמם משמעות בחייהם החדשים, וזקנתם נצבעה בגוני הקיבוץ. (מתוך המאמר)
Original languageHebrew
Pages (from-to)77-100
Journalקתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה
Volume185
StatePublished - May 2024

Cite this