בעקבות פרשת עמנואל: האם לא עדיף לדת להתנתק מ"עטיני המדינה"?

המציאות הישראלית אינה חדלה לעורר דילמות בתחום של יחסי דת ומדינה. פרשה רודפת פרשה, ובטרם יבש הדיו על מאמרי הכותבים על פרשה אחת, הם נדרשים לחזור ולהביע את דעתם בפרשה אחרת. דומה שפרשות אלו אינן מוסיפות לדת נקודות רבות, דבר המוביל חלקים מהציבור הדתי להרהורים באשר לתועלת שבחיבור בין הדת למדינה. יותר ויותר נשמעת הטענה שלפי ההתכתשות של הדת עם המדינה כדי לזכות בטובות הנאה שונות מזיקה לדת, ולכן מוטב לה להיפרד מהמדינה או "להתנתק מעטיניה" לפי ביטוי שנהיה שגור בהקשר זה. תפיסה זו, שלפיה דווקא האינטרס הדתי מחייב הפרדה מן המדינה, ביטא במשך שנים רבות באופן חריף ישעיהו ליבוביץ. "מדינת ישראל היא מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית. הגושפנקא הדתית שעל מוסדות וחוקים מסוימים אינה אלא פרוסטיטוציה של הדת לאינטרסים שלטוניים של הרוב החילוני, ועניין השבת - המוסד המרכזי של דת ישראל - יוכיח... האופי הדתי של חוקי השבת אינו אלא גנבת דעת מכוונת לחילול השם ולביזיון התורה. השלטון הישראלי משתלט על דת ישראל ומשעבד ומנצל אותה לצרכיו". נקל לראות איך מחשבות בכיוון זה עשויות להתעורר גם בעקבות פרשת עמנואל. מנקודת המבט של הציבור הדתי, זו לכאורה דוגמה למחיר שהוא נאלץ לשלם על העובדה שהמדינה ממנת את בתי הספר שלו ומפקחת עליהם, ולפיכך היא מרשה לעצמה להתערב בענייניהם ולנסות לכפות עליהם את ערכיה שלה תוך כדי שימוש בכוח החוק. למדינה החיבור הזה אולי כדאי, אבל לדת - כך אפשר לחשוב - הוא דווקא מזיק. מטרת המאמר להציע דיון כללי בתפיסה זו, רוצה לומר בתפיסה שלפיה דווקא מנקודת מבט דתית יש להעדיף הפרדה בין דת למדינה. הטענה שהפרדה כזאת רצויה אינה חדשה, כמובן, אלא שבדרך כלל מי שמגן עליה הם הליברלים החילוניים. מנקודת מבט ליברלית, מדינה שבה הדת מופרדת מהמדינה נחשבת הוגנת יותר ממדינה שבה אין הפרדה כזאת, ומבטאת באופן מוצלח יותר את הרעיונות היסודיים של המנצל שלא כהוגן את כוחו הפוליטי כדי לקדם את האינטרסים שלו. המחלוקת בין מצדדי ההפרדה ומתנגדיה מוצגת אפוא כמחלוקת בין ליברלים, ברובם חילוניים, לבין לא ליברלים, ברובם דתיים. המאמר בוחן את הטענה ההפוכה, שלפיה גם אם מבחינה ליברלית החיבור בין דת למדינה לגיטימי, ולמרות הפיתוי שטמון בו לדתיים, הם צריכים לסרב לו, המאמר מבקש להטיל ספק בנכונותה של טענה זו. (מתוך המאמר)