אלם, שתיקה, דממה: הבלתי-נאמר ואופניו בשירת פאול צלאן

מושג ה"בלתי-נאמר" מלווה זה שנים את המחקר על צלאן. עם זאת, הבנת המושג אינטואיטיבית בעיקרה ואינה זוכה להנהרה. המאמר מבקש להעמיד מושג זה עצמו במוקד הדיון ולבדוק את אופני קיומו בשירת צלאן. תחילה הוא בודק את המושג מבחינה בלשנית ומבחין בין שלושה אופנים של היעדר דיבור: אלם - היעדר דיבור בשל אי-יכולת; שתיקה - היעדר דיבור מבחירה; ודממה - היעדר קול בכלל. אופנים אלו יכולים להתגלות בלשון הן כפעולה לשונית ממשית והן כדיבור על פעולה לשונית (מטא-לשון), וכמו כן הם יכולים להתגלות הן כפעילות של הדובר בלשון והן כחוויה של הקולט. הבחנות אלו יכולות לזרות אור על ההופעות הרבות והמגוונות של השתיקה בשיריו של צלאן, הן כפרקטיקה לשונית והן כתימה שירית, והן מסייעות באיתורן, במיונן וגם בפירושן. הדיון מסתכם בניתוח שירו של צלאן "טיעון מן השתיקה" argumentum e silentio, שמעבר לכך שהוא מממש את אופניה השונים של השתיקה, הוא גם מהווה דיון פואטי על היחסים שבין לשון לשתיקה.