איחוי שברים בנפש - קווי הנחיה לטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית

שורשיה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID - Dissociative Identity Disorder) נעוצים בחוויות טראומטיות של הזנחה והתעללות מתמשכת בילדות. לעיתים תכופות נסתרת הפרעה זו הן מן המודעות האישית של הלוקות בה והן מהמודעות המקצועית. בגלל מאפייניה ההפרעה אפופה במיתוסים מוטעים המונעים מהסובלות ממנה אבחון וטיפול הולמים. נראה שזיהוי ההפרעה והטיפול בה מאלצים חלק מהמטפלות לעבור שינוי פרדיגמטי הכרוך בהכרה במציאות של ריבוי זהויות בנפש אדם יחיד. מטרת פרק זה היא לשפוך אור על הפרעה פוסט–טראומטית זו ועל דרכי הטיפול בה. בפרק מתוארים תהליכים טראומטיים המחוללים פתולוגיה דיסוציאטיבית קשה. העבודה הקלינית עם אנשים שנפגעו קשות בשלבים התפתחותיים קריטיים חייבת להיות מדודה ומכוונת על ידי אסטרטגיה תלת–שלבית, אשר מתוארת בהרחבה בפרק, תוך התייחסות לשלבי הטיפול השונים: השלב הראשון המתמקד בביטחון, ייצוב והפחתת תסמינים; השלב השני של עיבוד זיכרונות הטראומה והעבודה עם הזהויות החלופיות; והשלב השלישי הכולל אינטגרציה של הזהות ושיקום. על הגישה הטיפולית ב–DID להיות מורכבת ורבת–פנים: מצד אחד עליה לכלול טכניקות לצורך הפחתת דיסוציאציה השאולות מפרדיגמות קוגניטיביות–התנהגותיות (כמו טכניקות לעיגון/קרקוע וטכניקות להפחתת עירור), ומצד אחר עליה לחתור לחוויה מתקנת בקשר הטיפולי כדי לתת הזדמנות לשיקום דפוסי ההיקשרות הפגועים. בפרק מתואר סגנון טיפולי המושפע גם מגישות פסידינמיות של פסיכולוגיית העצמי ומגישות התייחסותיות. המורכבות של ההפרעה והטיפול בה מודגמים בהצגת מקרה ובהצגת הנתונים המחקריים המעטים המשקפים את הקושי לנהל מחקר על טיפול נסמך–פרוטוקול, אשר מבוסס על הקצאה אקראית של מטופלים. (מתוך המאמר)